זה "נורמלי"?

כילדים מלמדים אותנו שאנחנו יצורים אינדיבידואלים בעלי תכונות, מחשבות ורגשות הייחודיים רק לנו. אנחנו מתחנכים וגדלים על עקרונות אלו מתוך הבנה שטוב יהיה אם נעצים ונפתח את המקומות בהם אנחנו נבדלים זה מזה, על מנת להיות מיוחדים.

ממש כמו שכולנו חשים שמחה, אושר, התרגשות, גאווה ועוד מגוון רחב של רגשות חיוביים, שהם חלק מהווייתנו האנושית- לצערנו, ישנם גם ימים קשים יותר (ולפעמים הימים האלה הופכים לפרקי זמן ארוכים) בהם אנחנו מרגישים לא בנוח עם עצמנו, שהדברים לא מסתדרים לנו ושמשהו בתוכנו פשוט עצוב וכואב. בנוסף לעצב ולתסכול שמלווים אותנו, קיימת התחושה שאנחנו לגמרי לבד בעולם - וברגע הזה כל אדם בסביבה שלנו נראה מאושר וחסר דאגות. ברגע הזה ההרגשה היא שאנחנו האדם הסובל היחידי.

ומה קורה לנו באותם רגעים כשאנחנו חווים רגשות מטרידים ולא נעימים? האם עדיין טוב לנו בהוויה ההיא הייחודית שלנו? האם אנחנו עדיין רוצים להיות מיוחדים? עדיין רוצים לבלוט ולחגוג את השונות שלנו מאחרים? או שאולי בעצם אנחנו מעדיפים לדעת שמה שעובר עלינו הוא "נורמלי" ומשותף לכולם? שמדובר בעניין נפוץ? שאנחנו לא היחידים שמרגישים כך?

הפסיכולוגיה קוראת לרגשות ותחושות אלו "כאב פסיכולוגי, רגשי או נפשי"- לכאב זה אין מקור פיזיולוגי גופני אך הוא מסב לנו הרבה סבל. לעיתים נראה כי העולם בו אנחנו חיים מקדש אושר ושמחה ומנסה להעלים, להדחיק ולהתעלם מאותם רגשות שליליים, מאותו כאב רגשי. ובנקודה זו ממש אנחנו חשים לבד. בידוד שמתבטא בתחושת ניתוק מהסביבה שלנו, שהרי כולם סביבנו נראים כל כך מאושרים וחסרי דאגות בעוד מצב הרוח שלנו ירוד ואנו מתקשים למצוא את נקודות הדמיון ביננו לבין הסביבה שלנו. ולא די בכך, אלא שקיים חשש לשתף במה שאנחנו מרגישים וחווים ולהבין בעצם עד כמה אנחנו שונים מהסביבה שלנו, כך שפעמים רבות נבחר להתעלם ממה שמתחולל אצלנו ולהמשיך ב"מצבנו הרגיל".

מחשבות אלו, כשהן הופכות לדבר שבשגרה, הן יכולות להביא לתחושות בידוד ועצב ולהרע את מצבנו הרגשי. המציאות היא שעל אף שאנחנו יצורים אינדיבידואליים, שונים, ייחודיים ומיוחדים שמגיבים ופועלים בעולם באופן שונה- אנחנו גם דומים מאוד; לכולנו יש רגעים קשים, משברים, ריבים, רגעי עצב, חרדה ועוד רגשות שליליים שלעיתים קשה אפילו לתת להם שם. חשוב לזכור שכל המחשבות והרגשות (׳חיוביות׳ או ׳שליליות׳) שמתעוררות בנו הן חלק מהוויה נורמלית של בני האדם, והמפתח הוא ללמוד להתבונן ולהכיר בתחושות האלה ועם הזמן לתת להם מקום.

אם כן, בעולם כזה שמקדש אושר ומתקשה להתעמת עם כאב וקושי, כולנו נחוש לעיתים בודדים ונשאל את עצמנו אם מה שאנחנו מרגישים הוא "נורמלי" ולזה אני אומרת "זה נורמלי. לגמרי נורמלי."